כבר כמה שנים שלא עלית במחשבותיי.
טוב, אולי לפעמים
כשחסר הדבר הזה.
ההיא של פעם.
שהייתי קטנה ופוחזת.אבל האמת לא עזבה.
ונשארתי קטנה ופוחזת אך עם עשרות יבלות.
מצאתי תחליפים.
איזו כברת דרך עברתי...
אני לא מצליחה להחליט אם אני ראויה להתבייש בעצמי
או לקבל את עצמי כאילו צמחתי.
זו מה שנעשיתי.
לעיתים אני מרגישה מחוזקת.
מעדיפה את זה ככה.
לא רוצה לחזור לימים האלו.
שנאתי את זה.
שנאתי את עצמי.
והייתי קטנה. קטנה ומפוחדת.
מה נעשיתי בעצם?
הפרא שבי רוצה לצאת יותר ויותר.
אם לא עכשיו, אמתי?
איזו תקופה מוזרה.
אני לא מצליחה אפילו לסדר לעצמי את עצמי.
מתי יכולתי?
ובעולם המקביל הכל שלם.
רק אני חצויה.
חשבתי שאם יפגשו אני אוכל לנוח.
לקבל.
להבין.
לאכול את הכל.
אני כבר לא יודעת.
שהלבן פוגש בשחור
מתערבב והופך לאפור.
ואני רק רציתי לספר שחלמתי עליך אמש.
וזה ממש לא חשוב.
רק מבלבל.
;){kind=link}