קראתי על זה קצת, אנילא מכירה את העולם.
אבל אני יודעת שאני במידה.
הבעיה היא שאני במידה קיצונית בכל פעם.
לדעתי לא לדעתה.
שלא ישעמם לי.
לדעתי לא לדעתה.
היא אומרת שאני מחפשת איזון.
ושאני מצליחה. ואנחנו טופחות לעצמי על השכם אבל אני לא באמת מבינה.
אולי זה כמו הצבעים שאני משתמשת?
הרבה צבע. ובסוף הכל מסתדר.
אז אני בוחשת את המידות שלי עכשיו ומנסה להבין לאיזה צד אני צריכה לאזן אותן.
לא באמת... כי אין לי מושג.
אני מרגישה מלאה. מלאה אך חנוקה.
וכל ניצוץ זורח אליי.
ואני יודעת כי לא כל הנוצץ זהב.
והיום הרגשתי את האנרגיה זורמת לו מהידיים. בשבילי.
כי העיניים שלי לא זרחו כמו תמיד.
וישר רואים עליי.
לפעמים זה מעצבן.
שאני לא מצליחה להסתיר את מה שבפנים.
אבל זה מעצבן אותי יותר להסתיר את הבפנים.
אז אני פותחת את עצמי אל העולם.
ויש שלא מבינים.
ולי לא אכפת.
ואני לא מצליחה להבין למה זו מעלה. זו נראית לי חולשה.
והידיים היו חמות. בשבילי.
מרפאות.
וכמעט בכיתי.
ובסוף התמלאתי בשמחה והחיוך שלי קרן.
ומה שבאמת רציתי לעשות זה לחכך את הלחיים שלי ביד החמה והמרפאה הזו.
והיה לי אסור. וחזרתי ושיננתי לעצמי בלי לדעת אסור אסור אסור.
אז הרחתי. ונשארתי ברגע. זה לא קורה לי הרבה. להישאר ברגע.
ולרגע לא הייתי.
וזה היה נפלא.
ממש כמו החיבוק ההוא שלו שאף פעם לא היה לי.
אז אני כותבת כדי שהרגע הזה ישאר.
ואולי זה רק בראש שלי כי שם אני צריכה.
ואולי זה כי עד לא מזמן רק נשמתי ופתאום אני מרגישה שאני יכולה לחיות.
ואפילו להישאר ברגע.
ואני ממש כותבת עכשיו כמו נערה מתבגרת.
אבל אולי זה בעצם מה שהיא אמרה לי מההתחלה.
שעכשיו אני לומדת.
אבל אני מסרבת להתבגר!
זה לא בשבילי.
אז לא אהיה אני.
;){kind=link}